פסק-דין בתיק ע"א 1007/10

השופטת ע' ארבל:

           ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9080/07 מיום 30.11.09 (כב' השופט י' שפירא), בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת (והמשיבה שכנגד) נגד המשיבים (והמערערים שכנגד), בשל שימוש מפר שעשו ביצירותיה של המערערת.

רקע עובדתי

1.        המערערת, ציירת במקצועה, עוסקת בעיקר בציורים של דמויות וסיטואציות דתיות המושפעות מעולם הנצרות. היא תבעה את המשיבים - יאיר מדינה (להלן: המשיב) והחברה שבבעלותו המתמחה במסחר ביצירות אומנות יהודית - בגין הפרת זכויות יוצרים בציורים שמכרה לאדם שלישי (להלן: סוויסה). המערערת טענה כי בשנת 2003 התקשרה עם סוויסה על מנת שימכור את ציוריה. כפי שהצטייר בבית המשפט המחוזי, המערערת העבירה לסוויסה, במספר הזדמנויות, תמונות שציירה ללא חתימת שמה. בשלב כלשהו חתם סוויסה על התמונות בשמו ופנה אל המשיב במטרה להביא לפרסום התמונות באתר האינטרנט שבבעלותו. באתר זה מוצגות יצירות של אמנים מקומיים ולצידן פרטי ההתקשרות של האמן ומחיר היצירה. הכול מסכימים כי כבר במפגש הראשון ביניהם, חשד המשיב בכנות דבריו של סוויסה, שהוא יוצר התמונות, ועל כן ביקר בסטודיו שלו על מנת לוודא שאכן מדובר באדם שעיסוקו בציור באופן מקצועי. לאחר המפגש בין השניים, סרק המשיב ופרסם את התמונות שסוויסה העביר לידיו באתר האינטרנט שלו, כשלצד כל תמונה הופיעו שם האמן - סוויסה, והסכום המבוקש עבור התמונה. כמו כן, המשיב אף הנפיק לסוויסה כרטיסי ביקור עליהם התנוסס שמו של סוויסה לצד תמונה מעשה ידי צייר אחר, ופרסם את קורות חייו ופרטי ההתקשרות של סוויסה באתרו. כשנה וחצי לאחר שמכרה את התמונות לסוויסה, גילתה המערערת כי תמונותיה מוצגות באתר ללא אישורה, ופנתה למשיב בדרישה להסיר את התמונות מהאתר. המשיב נענה לבקשתה והסיר את התמונות כבר למחרת היום. לאחר מכן המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד סוויסה והמשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הפרת זכויותיה בתמונות לפי סעיף 2 לחוק זכות יוצרים, 1911. נגד סוויסה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה.

2.        בבית המשפט המחוזי, טענה המערערת כי המשיב ידע או צריך היה לדעת כי הציורים שמסר סוויסה לפרסום באתר המשיבים אינם מעשה ידיו. העובדה שהמשיב חשד בסוויסה כבר מתחילת הדרך, ולמרות זאת הסתפק בבדיקה קלה בסטודיו שלו - כאשר כל שהוא נחשף אליו הם המכחולים וריח טרפנטין - מלמדת, לטענתה, שהמשיב הסכים לפרסום התמונות בלי שהופרכו חשדותיו באשר לזהות בעלי זכויות היוצרים בהן. לחילופין, לשיטת המערערת, גם אם המשיב לא חשד או לא ידע בפועל את העובדות לאשורן, היה עליו לדעת כי אין מדובר בציורים שצייר סוויסה והוא צריך היה לבדוק באופן יסודי יותר את הבעלות בזכויות היוצרים בתמונות. בנוסף, העובדה שהמשיב שעה לבקשתה להורדת התמונות ללא שיהוי ומבלי להעלות כל טענה כנגדה, מצביעה, לטענת המערערת, על כך שהמשיב ידע כל העת שהוא עושה מעשה אסור וניסה לחפות על כך ולטשטש את מעורבותו בפרשה. המשיב כפר בטענות המערערת, וטען שכלל לא היו לה זכויות יוצרים בתמונות - אם משום שאינן אלא העתקות אשר לא מקנות ליוצריהן זכויות יוצרים, אם משום שהיא מכרה את זכויותיה לסוויסה או לאדם שלישי. עוד טען כי גם אם היו למערערת זכויות יוצרים בתמונות, הרי שהוא עשה מעל ומעבר לנדרש בכך שהלך לביתו של סוויסה וביקש לתהות אחר טיבו ולאמת את העובדה שהציורים הם אכן שלו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי קיבל את עדות המערערת וקבע כי הזכויות בציורים שייכות לה בציינו כי בחקירתו הנגדית הודה המשיב שהציורים צוירו על ידה וכי הוא מאמין לה בעניין זה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המשיב כי לא הפר את זכויות היוצרים ביצירות מושא דיוננו, מאחר שהתובעת מכרה את זכויותיה בציורים לצד ג'. בית המשפט קבע כי לא הובאו הוכחות מספיקות לכך שמדובר בהעתקות או שהמערערת מכרה את זכויותיה בתמונות, שכן ספק אם המסמך שנערך בינה לבין צד ג', אשר הובא בפניו, הוא מסמך מחייב לכל דבר ועניין. עוד קבע בית המשפט כי המשיב ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי סוויסה לא צייר את הציורים עליהם הוא חתם ואשר הוצגו בפניו. הביקור בביתו של סוויסה, הציורים בהם ניבטת השפעה חזקה של עולם הנצרות והדברים שאמר המשיב במשטרה בעקבות תלונת המערערת, בהם הוא הודה כי הוא הרגיש שסוויסה הוא "קלאסיקה של אדם שלא נראה שמקפיד על החוק" (פס' 10 לפסק הדין), מלמדים כי המשיב אכן צריך היה לחשוד שהתנהלותו של סוויסה אינה תקינה. לכך הצטרפה העובדה כי מיד עם פנייתה של המערערת הוריד המשיב את ארבעים התמונות מאתר האינטרנט שלו, מה שמעורר תמיהה הכיצד נענה לדרישת אדם זר והעדיף את גרסתה על פני דבריו של אמן, שעימו הוא עובד באופן רצוף. בהיותה אדם זר שפנה בטלפון והוא מעדיפם על פני דבריו של יוצר העובד עימו באופן רצוף. בית המשפט קבע כי הדברים מעידים על כך שהמשיב חשש שהוא אכן פוגע בזכויות יוצרים. לפיכך, קבע בית המשפט כי "אשמם של הנתבעים רובץ בפרסום כוזב של ציוריה של התובעת, ובהפרה עקיפה של זכות היוצרים של התובעת, זו הכלכלית, וזו המוסרית" (פס' 11 לפסק הדין). עוד נקבע בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, וכי בחינת נסיבות העניין, וביניהן העובדה שלא הוכח שהמשיב הרוויח דבר מפרסום התמונות, מעלה כי יש לראות במעשי המשיב הפרה נמשכת. לכן, מצא בית המשפט כי יש לראות בפרסום באתר הפרה אחת, המזכה בפיצוי אחד על פרסום כל ארבעים התמונות. בשל כך, השית בית המשפט המחוזי על המשיבים פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: פקודת זכות יוצרים), על סך 20,000 ש"ח.

           מכאן הערעור והערעור שכנגד שלפנינו.

טענות הצדדים

4.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערה המערערת, תוך שביקשה לתחום את גדר המחלוקת לנושא היקף הפיצוי המגיע לה. המערערת מציינת שהיא אמנית בתחום האמנות הפלסטית. סוויסה הציע שהוא ימכור את ציוריה והיא מצידה העבירה לידו ארבעים יצירות אותן פרסם למכירה תוך שהוא חותם על היצירות כאילו הוא זה שיצר אותן. לטענתה של המערערת, המשיב שיתף פעולה עם סוויסה בכך שביצע הדפסות ושחזורים של יצירות מקור ללא הרשאתה, וכן פרסם והציג את היצירות באתר האינטרנט שלו תחת שם אחר. לעמדתה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מדובר בהפרה אחת של זכויותיה המזכה אותה בפיצוי אחד בלבד. לדידה, לאור ההלכות שנקבעו בעניין פיצויים בשל הפרת זכויות יוצרים, ובייחוד כשמדובר בהפרה על ידי העלאת היצירה לאינטרנט, יש לזכותה בפיצויים סטטוטוריים בגובה של בין 10,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח על כל יצירה ויצירה שבה הופרו זכויותיה, זאת בהתאם לסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. מאחר שבית המשפט מצא כי הופרו זכויות המערערת בארבעים תמונות שונות, תובעת המערערת לקבל פיצויים בסך כולל של בין 400,000 ש"ח ל-800,000 ש"ח. עוד מציינת המערערת כי המשיב הודה בחקירתו שהוא העתיק והדפיס מספר פעמים את תמונותיה ובכך הפר את זכויותיה בדרכים נוספות.

5.        המשיבים הגישו ערעור שכנגד. לטענתם, בית המשפט המחוזי שגה בהטילו עליהם פיצויים, שכן לא היה כל דופי בהתנהגות המשיב לאורך כל הדרך. המשיבים חוזרים על הטענות שהושמעו בבית המשפט המחוזי, לפיהן תמונת המצב לגבי הזכויות ביצירות אינה ברורה. כמו כן טוענים המשיבים כי קביעת בית המשפט לגבי מספר התמונות שהזכויות בהן הופרו, ארבעים תמונות במספר, אינו מעוגן בראיות ולא ברור מה הבסיס לכך. בנוסף, לשיטת המשיבים, בסיס האשם עליו תלה בית המשפט את פסק דינו הינו בהפרת חובת הזהירות של המשיבים, כאשר עוולה זו איננה יכולה לזכות את המערערת בפיצוי כלשהו ללא הוכחת נזק. לבסוף, מסבירים המשיבים כי שילמו את הסכום שהושת עליהם בבית המשפט קמא מתוך רצון לסיים את הפרשה. אך כעת, משהוגש הערעור על פסק הדין - הם מבקשים בערעור שכנגד כי יושב להם הסכום ששילמו למערערת ושזו תחויב בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דינם בהליך דנן ובהליך שהתקיים בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

6.        הערעור והערעור שכנגד שלובים זה בזה. משיקולי נוחות ולצורך הבהירות, אדון תחילה בערעור שכנגד, המשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עצם הפרת זכויות המערערת. לאחר מכן אדון בערעור שהגישה המערערת, אשר מעורר את שאלת היקף וגובה הפיצויים בלבד.

הפרות זכויות יוצרים

7.        האירועים מושא ההליכים דנן התרחשו עובר למועד כניסת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, לתוקף (להלן: החוק החדש), ולכן המסגרת הנורמטיבית המחייבת אותנו היא זו של פקודת זכות יוצרים ושל חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק), שעמדו בתוקפם עוד בתקופה המנדטורית. בדיני זכויות יוצרים יש להפריד בין שני סוגי הפרות - הפרה ישירה והפרה עקיפה. עילות המגבשות הפרה ישירה מנויות בסעיף 2(1) לחוק. עילות המגבשות הפרה עקיפה מנויות בסעיף 2(2) לחוק. ההבדל בין סוגי ההפרות מצוי באופי ההפרה; הפרה נחשבת להפרה ישירה כאשר המפר עשה מעשה ש"הזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים" שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים. דהיינו, הפרה ישירה מתרחשת כאשר מי שאינו בעל זכות היוצרים ביצירה עושה בה פעולה המסורה באופן בלעדי לבעל זכות היוצרים שלא בהסכמתו. לעומת הפרה זו, הפרה תיחשב לעקיפה כאשר המפר עשה מעשה מפר מסוג אחר, בעל אופי מסחרי, בעותק מפר של היצירה, כגון הצגת העותק בתערוכה בפני הציבור בדרך מסחרית או מכירתו. יודגש כי בניגוד להפרה הישירה שאיננה דורשת יסוד נפשי של המפר (וראו שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך ג', 222-211 (2000)), תנאי לקיום הפרה עקיפה יהא שהמפר ידע או שהיה עליו לדעת, שישנו פסול ביצירה. דהיינו, שזכויות היוצרים ביצירה שייכות לאדם אחר, שלא נתן את הסכמתו לשימוש ביצירה (ראו: א. א. בלום זכות יוצרים 172-171 (1956)). יצוין כי סעיף 8 לחוק מעניק הגנה למי שלא ידע כי ביצירה משולבות זכויות יוצרים. אדם כזה, אשר הפר זכות יוצרים מתוך מחשבה שאין ביצירה זכויות יוצרים כלל, ולא רק שטעה בהערכת זהות בעל הזכויות, לא יידרש לפצות את בעל הזכויות. אולם, סעיף זה פורש בצמצום רב ונקבע כי על המפר התמים להוכיח הן את תום ליבו הסובייקטיבי, הן את תום ליבו האובייקטיבי, וכי הוא אינו יכול להסתפק בעצימת עיניים לנוכח הפרת הזכויות (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) (להלן: עניין שגיא); ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסרה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957)).

8.        מהאמור לעיל עולה כי ישנה נפקות משמעותית לשאלת סוג ההפרה שהתרחשה בענייננו. זאת כיוון שאם נמצא שמדובר בהפרה ישירה, אזי לא יהיה צורך לבחון את הטענות הרבות שנדונו בבית המשפט קמא ובערעור שכנגד, הנוגעות למצבו הנפשי של המשיב, אם ידע בפועל או בכוח את דבר ההפרה הנטענת. על כן, אדון ראשית באפשרות זו.

9.        חלק מרכזי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוקדש לבחינת טענת המשיבים לפיה למערערת לא עומדות זכויות יוצרים ביצירות דנן, אם משום שיצירות אלו לא זכאיות להגנת זכות יוצרים בהיותן העתקים, אם בשל העובדה שהמערערת מכרה את כל זכויותיה לצד שלישי. בית המשפט דחה טענות אלו באמרו כי הטענות הועלו בעלמא וללא ביסוס שאכן קיימת חפיפה בין התמונות שנמכרו לכאורה לצד שלישי לתמונות שפרסם המשיב באתרו. קביעה זו מקובלת עלי ואין מקום להידרש מעבר לכך לטענה הרפה אותה השמיעו המשיבים לפיה מצב הזכויות ביצירות לא הובהר דיו.